אורית אוהבת אדם, הייתי תלמיד שלה אי שם במכללת השף טבחות מקצועית (מילה מתכתית) ונולדנו באותו היום (בהפרש שנים שהוא לא עניין של אף אחד) ואחרי שהתרחש גילוי נאות אני אחזור לסיפור.

פעם בארץ רחוקה אחת, בזמן אחר היה טעם שהתעורר. רבים ניסו לשחזר אותו כי רצו לחבק ושוב להתגעגע והחיפוש אחר התשובה אינו עניין של מה בכך גבירותי ורבותי, הרי טעמים הם מה שאנחנו זוכרים, את ההרגשה, את הריח, את הצמרמורות בגוף, איזה שיר ישן, משפחה ואם תשאלו אותי אני מתרגש מטעמים. זה בגבוה העיניים וזה מיטש.

מיטש משמע 'קטן' בשפה חופשית אבל זה גם כינוי רחוב לקבב רומני, כי ברומניה יש חבר'ה שמכינים ככה בצידי הדרך קבב ובאים והולכים וזה מאכל לאומי נו. בארצנו חובבי הקבב הרומני היו מחולקים למחנות בין מסעדות הקבב הרומני המכובדות עד שאורית החליטה גם אני יכולה ומכאן התחיל מחקר אל הקבב הרומני המושלם.

אז הטעמים לא משקרים ועם זה אורית יצאה למסע אחר שיחזור הטעמים שהדוד של אמא שלה היה מכין פעם כשכולם היו צעירים והיו יושבים למנגל ועל האש ניחשת נכון. מסה מספר 6 זכתה לטעם שאורית חיפשה, משהו בין נוקאווט למחווה למסורת מפוארת.

‍

‍

פה זה ככה

לאורית יש במה, כולם עולים לרגל לבקר אותה, המאמינים מפיצים את הבשורה על קבב רומני. אם עוברת בך התחושה שאורית היא המשיח של הקבב הרומני, זה הגיוני, כי קבב רומני הוא מאכל מקודש לרומנים הוא גאוה לאומית, הוא משהו שאנשים יחצו יבשות להגיע לטעום מהקבב הקדוש רק בשביל לקבל חיבוק.

‍

אז בפעם הראשונה לפני כמה שנים הלכתי לאיבוד בכרמל ופתאום נתקלתי בשלט של מיטש וזכרתי שזה של אורית ונכנסתי לומר שלום ונשיקות חיבוקים ואז נחתה לי מה קוראים אותו בשוק 'פיתה צרחות' מעבר לזה כל מה שאני יכול לומר זה שהייתי צריך רגע עם עצמי להבין מה טעמתי עכשיו סנסציה.

היו כמה רגעים שקפצתי לסרוויס, חיוכים, צחוק, חברים, היה שמח.. כל העניין זה לדבר בגובה העיניים. להכיר, לחזור לאכול שוב, להביא חבר, לומר שלום, להכיר אנשים ששמו הכל על הטעמים שעושים להם את החיים.

תודה רבה אורית ועכשיו נעבור לחלק האומנותי:

פרטי קשר

אינסטגרם מיטש

054-750-3052

חיים חבשוש 31 ת״א

‍

פילוסופיה לסוף היום

כשרעיון בא

אומרים לך משוגע או בהצלחה

כי עוד חיפשת אישורים כאלה לעצמך

להבין שהכל קיים רק שעוד לא הפנמת את זה

לעבוד במה שאתה נהנה

ויש כאלה שיגידו שזה לא משנה החיים הם מה שהם ולפעמים קשה

גם הנהנים אינם מחייכים כל היום

גם להם יש כאב ראש גדול

פשוט את זה לא כולם רואים

תארו לכם איך ההרגשה לראות את פועלך בא במגע עם זרים

אז בהתחלה זה מלחיץ ואז פשוט זורמים

כמו הנחלים לים והנחל שלך גם שם

אני מקשיב לעצמי

אני רואה אותי

אני בין עצמי לבין אותי

לא תמיד זה יוצא מובן

לא תמיד תהיה במיטבך ואז תראה איך אתה מרים את עצמך

תמצא אותך פתאום שואל מי אתה

זה כמו שחושבים על ז'אנר?

מחשבה שעיצבה קופסה כזאת שכל אחד נכנס בה

כמו בעיר כמו בג'ונגל כולם חוזרים למעורה, לעץ הכי גבוה לעץ באמצע

לקרקע שביום הייתה סואנת ובלילה כל כך מנותקת

ובתוכו יש עוד עולם שלם

כמה זה סוגר עליי לבחור במשהו אחד

כמה מלחיץ זה לספק את הסחורה

כמה אני רוצה שהדברים יצאו לי אחרת

ואני חושב בשכבות של צבעים בכל מיני רמות