בשנות ה-80 לאנני ובעלה היה בית קפה/ מסעדה כמעט 10 שנים בדטרויט, מישיגן (ארה"ב) במתחם של האוניברסיטה, מרכז רפואי ומרכז תרבותי כולם אכלו שם מאחרון הסטודנטים עד לדיקן. הם באו בשביל הקפה, בשביל האוכל ובשביל גלידה, מאפים ועוגות. כן הכל היה תוצרת ידנית.
חלום מתוק אמר שלום למציאות והיא מתחילה ללמוד באסטלה, המבחנים הסופיים הוקפאו/ קורונה וצריך לפרוק את כל האנרגיה לספרי מתכונים, עוד עוגות, טריקולד, שכבות מה הבא בתור.
אנני :לימים מכרנו את העסק ובאנו ארצה, אבל תמיד חשבתי וואו זה יהיה כיף לחזור מתישהו. מקום קטן, קפה טוב (שאני גם מתישהו רוצה ללמוד להיות בריסטה) ודברי מאפה ופשוט התחלתי ללמוד באסטלה ובדיוק בשבוע שהיינו צריכים לעשות את המבחנים הסופיים, זהו הכל נסגר בגלל הקורונה, שלושה חודשים לא היינו. אז אמרתי אני חייבת לעשות משהו.
נועה קינן, מספרת: 'העוגיות של אמא שלי תמיד היו מפורסמות, גם בצבא זה היה ידוע, שהעוגיות של אמא של נועה הן הרכות והן הטעימות וזהו. אז היא חזרה קצת לעוגיות ויש את המתכון והכל ונהיה יותר נימוח, יותר גדול, יותר רך ואז אמרנו יאללה רק את העוגיות.
17 עוגיות נחתו על השולחן, 17 עולמות, 17 מושחתות, 17 טעמים אומרים לי בוקר טוב. אנני קמה בשעה 5 בבוקר בשביל שלכולנו יהיה בוקר קסום ומרגישים את זה בביס מושלם וכל טעם נותן לי עוד מיליון סיבות למה זכיתי בכל הטוב הזה וזה מתחת לאף שלי (במלוא מובן המילה), תודה רבה!
יצירת המופת הזאת זה הרבה דברים ובעיקר המרקם שהוא פשוט חלומי, זאת עוגייה שעמדת בעד עצמה, אין לה צורך בחיזוקים או מילה טובה, היא פשוט נוכחת ולא מתביישת לומר זאת אני. היא מנחמת אותי, היא עוטפת, היא עושה לחייך סתם כי זה כיף וזאת עוגייה שאתה רוצה לחלוק, להפתיע וכל אחת/ד והסרט שלה/ו, כן?
היה לי בוקר קסום, קפה על קרח, העוגיות של אנני, הכירות עם משפחה מקסימה וטובה שמזל שהכרתי דרך חברה. כולם עושים הכל פה, הכל מתוקתק, הכל פראש, הכל כמו שצריך ובקיצור אמריקה.
כתובת בפרטי
052-5550-550
טיל נקסט טיים
תודה היה תענוג